פסק-דין בתיק ע"פ 1426/12

השופט נ' הנדל:

1.        מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 318-10, סגן הנשיאה צ' סגל, וכב' השופטים מ' דרורי ומ' יועד הכהן), אשר הרשיע את המערער בדעת רוב בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת בהתאם להודאתו של המערער, ולאחר שנדחתה טענתו כי לא הוכח יסוד היעדר הקנטור בעבירה. על המערער הוטל עונש החובה של מאסר עולם הקבוע בחוק. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין.

רקע עובדתי

2.        המערער והמנוחה התחתנו בשנת 1997 ונולדו להם שבעה ילדים. בסוף שנת 2009 פרץ סכסוך בין השניים בשלו עזבה המנוחה את ביתם המשותף ועברה להתגורר בבית הוריה. המנוחה חזרה לבית המשפחה ביום 27.01.10. על פי כתב האישום, יומיים לאחר מכן בסמוך לחצות התגלעה מריבה בין המנוחה למערער. במהלכה יצא המערער מחדר השינה לחדר אחר, נטל גרזן וסכין, שיסף את גרונה של המנוחה ודקר אותה. מעשים אלה גרמו למותה.

           נגד המערער הוגש כתב אישום שייחס לו ביצוע עבירת רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. המערער הודה במרבית העובדות המפורטות בכתב האישום. יריעת המחלוקת בין המאשימה למערער הייתה בנוגע להתקיימותו של רכיב היעדר הקנטור מצד המנוחה עובר להריגתה. המאשימה טענה כי המערער פעל מתוך כוונה תחילה. בתשובתו לכתב האישום טען המערער כי הוא קונטר על ידי המנוחה ולכן לא מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הרצח. על כן ביקש להרשיעו רק בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

           גרסת המערער כפי שפורטה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כי מספר חודשים קודם לאירוע החלה המנוחה לנסוע מדי יום לרמאללה. באחד הימים עקב אחריה המערער וחזה בה נפגשת עם גבר אחר המשרת במשטרה הפלסטינית ועונה לשם עבדאללה כשהיא עירומה והוא בלבוש תחתון בלבד. בסמוך לאחר מכן, נמלטה המנוחה לבית הוריה. עקב קשייו של המערער לטפל בילדיהם, הוצאו ארבעת ילדיהם הקטינים מהבית בצו חירום. לאחר חודשיים, חזרה המנוחה לביתם המשותף. בהודעתו הראשונה במשטרה מסר המערער כי המנוחה חזרה לאחר שהוא הפציר במנוחה לחזור לביתם. בהודעותיו המאוחרות יותר וכן בעדותו במשפט אמר כי אחיה של המנוחה תפסו אותה והחזירו אותה בכוח לביתם. לדברי המערער, עם שובה לבית המשיכה המנוחה להשפילו ולדחות את קרבתו. ביחס לערב האירוע תיאר המערער כי לאחר שובו מהתפילה המנוחה לא חדלה לקלל אותו ולומר לו שאינו "גבר" ושהוא מסריח. לדבריו, המנוחה שוחחה בטלפון עם עבדאללה מולו, קבעה להפגש עימו למחרת היום ולאחר מכן סנטה במערער שאינו יכול לגרום לה הנאה מינית וכי איבר מינו קטן משל מאהבה. בסמוך לכך הרג אותה המערער. המדינה לא חלקה על גרסתו של המערער לפיה האמין שהמנוחה בוגדת בו וכן שהתקיימה עובר לרצח שיחת טלפון בין המנוחה ובין מי שהמערער חשב שהוא מאהבה, נוכח אי יכולתה להפריכם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי הרשיע בדעת רוב את המערער ברצח בכוונה תחילה כנגד דעתו החולקת של כב' השופט מ' דרורי. שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי נחלקו בהכרעתם באשר להתקיימותו של רכיב היעדר הקנטור ביסוד הנפשי בעבירת הרצח, ובפרט ביחס למבחן הסובייקטיבי של קנטור - האם התנהגותה של המנוחה השפיעה בפועל על המערער עד כי גרמה לביצוע המעשה מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו. לא הייתה מחלוקת בין שופטי ההרכב ביחס לקיומן של יתר רכיבי העבירה.

           חוות דעת הרוב (מפי סגן הנשיאה צ' סגל ובהסכמת השופט מ' יועד הכהן) יישמה את שני המבחנים לבדיקת היעדר קנטור. במסגרת המבחן הסובייקטיבי דעת הרוב התייחסה ליחס בין מידת ההתגרות של המנוחה ובין התגובה הקטלנית של המערער, לסמיכות הזמנים ביניהם, ולשאלה האם משקלם הכולל של מעשי המנוחה עולים כדי קנטור מצטבר. נפסק כי הדברים שאמרה המנוחה למערער בסמוך למעשה הקטלני אינם מהווים קנטור כמובנו בפסיקה היות שהם אינם מפתיעים או פתאומיים. סגן הנשיאה דחה את גרסת המערער לפיה האמין שעם חזרתה לבית המשותף, המנוחה היתה מעוניינת לפתוח עימו בדף חדש, אלא נקבע שהמנוחה הטיחה במערער עוד ועוד השפלות וגידופים ביומיים אלו. מכך הסיק בית המשפט המחוזי שהאירוע המקנטר הדרמטי התמצה בדבריה של המנוחה אודות איבר מינו של המערער לעומת של מאהבה. על רקע מערכת הנסיבות בין השניים, נקבע שאמירה זו של המנוחה אינה מהווה אמירה יוצאת דופן או חורגת בבוטותה מהדברים המעליבים שאמרה למערער בימים ובחודשים שקדמו. משמעות הדמיון בין הדברים האחרונים שנאמרו בתכוף למעשה ההמתה ובין אירועים קודמים הוא שאין האחרונים בעלי מעמד עצמאי כדי לגרום לאדם לאבד את עשתונותיו. לכן אף אם לא התגבשה בליבו של המערער החלטה להרוג את המנוחה לפני כן, לא חל כלל הקנטור המצטבר.

           דעת הרוב לא קיבלה את טענת המערער כי נוכח בעיותיו הרגשיות, דבריה האחרונים של המנוחה היו בעלי אופי מקנטר מנקודת מבטו. נכתב שעולה מדבריו כי זהו פקטור אחד מיני רבים שהובילו למעשה הרצח, וכי ממילא עיקר הקושי הרגשי של המערער נבע מנטישתה ובגידתה של המנוחה ששחזרו את תחושת הנטישה בילדותו. עוד נקבע שאין להקיש מהקבוע בעניין אזואלוס למקרה דנן (ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 573 (1996) (להלן: עניין אזואלוס). בעוד שבעניין זה אוששו סופית חשדותיו של המערער לגבי בגידת אשתו רק לפני מעשה ההמתה, המערער בענייננו ידע בוודאות שהמנוחה בוגדת בו ואף חזה בה ובעבדאללה במצב אינטימי ביותר כבר כחודשיים לפני אירוע ההמתה.

           חרף המסקנה שדברי המנוחה אינם מקיימים את רכיבי המבחן הסובייקטיבי, התייחסה דעת הרוב בבחינת למעלה מן הצורך ליסוד הקנטור האובייקטיבי. הוזכר כי בניגוד לגילוי מעשה בגידה, אמירות מעליבות בין בני זוג לרבות אלו הנוגעות למערכת היחסים ביניהם, לא הוכרו בפסיקה כמקימות את הפן האובייקטיבי של קנטור מאחר שהן אינן מביאות לכדי רתיחת יצרים. גם טענות בדבר השפעת אמירות אודות תפקוד מיני על נאשם כבר נדונו ונדחו בפסיקה בהקשר זה. דעת הרוב דחתה את טענת הסנגור ופסקה שאין מקום להכניס רכיבים סובייקטיביים בתוך המבחן האובייקטיבי של קנטור לאחר הדיון בסוגיה בפסק הדין בדנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646 (2006)(להלן: דנ"פ ביטון). על כן, מצא בית המשפט שהמאשימה עמדה בנטל להוכיח היעדר קנטור והרשיע את המערער בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

           השופט מ' יועד הכהן שהצטרף לעמדת סגן הנשיאה הוסיף כי אמירתה האחרונה של המנוחה אודות איבר מינו של המערער לא היתה האמירה המרכזית שהובילה אותו לבצע את מעשה ההמתה, זאת גם נוכח העובדה שהיא לא הועלתה על-ידו באופן ספונטאני בהודעתו הראשונה. בבחינת האמירה האחרונה כמכלול יחד עם אמירותיה הפוגעניות הקודמות והתרחשויות העבר, סבר השופט יועד הכהן שלא ניתן לראות בה כבעלת פוטנציאל קנטור עצמאי סובייקטיבי לאחר שהמערער ראה קודם לכן במו עיניו את מעשה הבגידה של המנוחה עם עבדאללה. גם בהיבט האובייקטיבי ציין השופט יועד הכהן כי מאחר שההתגרות של המנוחה היתה מילולית בלבד להבדיל מחזותית, לא התקיים הקנטור האובייקטיבי הנדרש.

           מנגד, סבר השופט מ' דרורי כי אמרתה של המנוחה בנוגע לאיבר מינו של המערער מהווה מעשה קנטרני בדרגה גבוהה ביותר, הן על פי המבחן הסובייקטיבי והן לפי המבחן האובייקטיבי. זאת, כך קבע השופט דרורי, על רקע אמונתו של המערער כי עם שובה של המנוחה להתגורר בביתם המשותף יפתח דף חדש ביחסים ביניהם. התקיימותו של היסוד הסובייקטיבי נובעת מעוצמת הפגיעה הגבוהה של אמירה זו בגבריותו של המערער ובאישיות האדם. משקלה של הפגיעה אינו פוחת רק משום שקודם לכן ידע המערער שאשתו בגדה בו, בשונה מהנסיבות בעניין אזואלוס. המוקד אינו מושם על גילוי הבגידה אלא על עוצמת הפגיעה באישיות. לגישת השופט דרורי, בכך נבדלת אמירה זו מהאמירות הקודמות של המנוחה ומקנה לה אופי מקנטר. לפי עמדת המיעוט מתקיים גם יסוד הקנטור האובייקטיבי. נכתב שהאדם מן הישוב שימצא "בסיטואציה שאשתו הבוגדת חוזרת הביתה אל שלום בית, ומסרבת לקיים עימו יחסי אישות, ועושה כן תוך שיחה טלפונית עם המאהב, והטחה בפני הבעל כי איבר מינו קטן מזה של המאהב...נכללת בתוך ד' האמות של הקנטור". על כן הסיק השופט דרורי כי יש להרשיע את המערער בעבירת הריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, ולזכותו מעבירת הרצח.

טענות הצדדים בערעור

4.        המערער מפנה את ערעורו כלפי עמדת הרוב בהכרעת הדין, ומבקש לאמץ את עמדת המיעוט כי לא הוכח היעדר קנטור - יסוד נפשי שבלעדיו לא תיכון הרשעה ברצח. סנגורו המלומד של המערער מציג ארבעה ראשי טיעון ביחס לפן הסובייקטיבי של קנטור. לטענתו היה על בית המשפט המחוזי לקבוע שמעשיה ודבריה האחרונים של המנוחה עומדים בדרישת המידתיות במבחן הסובייקטיבי. באמתחתו טיעון נוסף לעניין המבחן האובייקטיבי.

           טיעונו הראשון של המערער הוא כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו העובדתית שגרסת המערער לפיה האמין שהמנוחה חזרה הביתה לחיות עימו בלב שלם באה לעולם לראשונה בעדותו בבית משפט המחוזי. למעשה, כך טוען, היא נמסרה על-ידו בסמוך לאחר האירוע, הן במשטרה והן בדיון בהארכת מעצרו. המערער גורס שעל רקע אמונתו זו, אין לקחת בחשבון את מעשה הבגידה של המנוחה בבחינת המידתיות בין מעשי המנוחה ובין תגובת המערער. לגישתו, לאחר שהמערער ציפה לפתוח דף חדש עם המנוחה, דבריה של המנוחה וכוונתה להמשיך לבגוד במערער עם המאהב מקיימים את דרישת המידתיות.

           שנית, טוען המערער שנפלה שגגה בחוות דעת הרוב שקבעה כי מעשי המנוחה עובר לקטילה - בשיחתה עם עבדאללה בה קבעה להיפגש עימו למחרת ובהקניטה את איבר מינו של המערער - לא היו חריגים בבוטות שלהם ביחס לאירועים הקודמים. לטענתו, הטעות הינה עובדתית היות שהמנוחה לא שהתה בביתם המשותף בחודשיים שלפני האירוע, המערער לא נחשף לאמירותיה המעליבות ולשיחות הטלפון עם עבדאללה פעמים רבות. בנוסף טוען המערער ששגתה דעת הרוב גם מבחינה נורמטיבית שעה שלא הבחינה בין שלל אמרותיה של המנוחה ובין האמירה האחרונה. לטענתו, אמירה זו קיצונית בחריפותה, והוא מפנה לחוות דעתו של השופט דרורי בענין זה.

           שלישית גורס המערער ששגה בית המשפט קמא כשלא ייחס משקל לנתוניו האישיים של המערער, כפי שעולים מחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה, בבחינת סף הקנטור הסובייקטיבי שלו. לעמדת המערער, חוות הדעת של ד"ר מסאלחה מבהירה כיצד על רקע מצבו הרגשי של המערער בליל האירוע, דבריה האחרונים של המנוחה בנוגע לפגישתה למחרת היום עם עבדאללה הביאו את המערער לשיא יכולת הספיגה האישית שלו ולתגובתו הקטלנית באופן בלתי נשלט.

           תמצית טענתו הרביעית של המערער לגבי המבחן הסובייקטיבי היא כי היה על בית המשפט לגזור גזירה שווה בין התוצאה בעניין אזואלוס בו התקבלה טענת קנטור ובין עניינו. לטענתו, שגה בית המשפט בהבחינו בין נסיבות עניין אזואלוס ובין נסיבות עניינו בתזמון גילוי הבגידה, שכן בשני המקרים הנאשמים לא קיבלו אישורים לחשדותיהם בעניין בגידת האישה לראשונה בסמוך לפני מעשה ההמתה, אלא קודם לכן. מוסיף וטוען המערער כי אמונתו של המערער שהשניים יפתחו דף חדש לאחר חזרתה של המנוחה לגור עימו מנטרלת את השוני בין עניין אזואלוס ובינו ביחס לזמן שחלף מאז גילוי הבגידה ועד מעשה ההמתה.